ביאור שטיינזלץ על בבא קמא מ״ט

1 אם כן תגיע לתוצאות תמוהות שהרי משהאשה יולדת משבחת ועולה ערכה. אלא שמין מעריכים את הולדות כמה הן יפין שווים, ונותן לבעל. ואם אין לה בעל, וכגון שמת — נותן ליורשיו.

2 היתה זו האשה המעוברת שפחה ונשתחררה, או גיורת, והיתה נשואה לגר או לעבד משוחרר, ומת הבעל, ואין לו יורשים כלל — הרי זה פטור מתשלום דמי ולדות, שכן אין תשלום זה ניתן לאשה אלא לבעלה דווקא.

3 א גמרא שנינו במשנה שאם היה השור מתכוון לנגוח שור אחר ונגח את האשה — פטור מדמי ולדות. ומדייקים מכאן: טעמא הטעם, דווקא שמתכוין לחבירו — פטור, הא הרי אם היה השור מתכוין לאשה — משלם אף דמי ולדות. לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה על רב אדא בר אהבה, שאמר רב אדא בר אהבה: שוורים שנתכוונו לנגוח את האשה — פטורים מדמי ולדות?

4 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב אדא בר אהבה בתשובה על כך: הוא הדין שאפילו נתכוונו לאשה נמי גם כן פטורים מדמי ולדות, והא דקתני וזה ששנה שור שהיה מתכוין לחבירו, טעם הדבר הוא: איידי דקא בעי למיתנא סיפא מתוך שרצה לשנות בסוף, בהמשך המשנה "אדם שהיה מתכוין לחבירו", דהכי כתיב קרא שכך נאמר בכתוב במפורש: "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" שמות כא, כב, והרי זה מקרה של המתכוון לחבירו והכה את האשה, קתני רישא נמי שנה בתחילה גם כן בדומה לכך: שור שהיה מתכוין לחבירו.

5 ועוד בענין זה של דין שור בדמי ולדות, אמר רב פפא: שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה — משלם דמי ולדות. מאי טעמא מה טעם הדבר? חמרתא מעברתא בעלמא אתון מעוברת סתם הוא דאזיק שהזיק, שאמר קרא הכתוב לגבי העבדים: "שבו לכם פה עם החמור" בראשית כב,ה, ודרשו: עם הדומה לחמור ואין זה בכלל הפרשה האמורה בתורה שנתמעט בה שור מתשלום דמי ולדות.

6 ב שנינו במשנה: כיצד משלם דמי ולדות — שמין את האשה כמה עלה ערכה ושבחה בגלל הוולדות. ותוהים: וכי מדובר פה בהערכה של דמי ולדות? "כיצד משלם שבח ולדות" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! ומשיבים: הכי נמי קאמר כך גם כן אמר, כלומר, כך התכוונה המשנה לומר: כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות — מלבד הערכת דמי הוולדות שמין את האשה כמה היא יפה שווה עד שלא בטרם ילדה, וכמה היא יפה משילדה.

7 ג עוד שנינו במשנה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן, משהאשה יולדת משבחת. ושואלים: מאי קאמר מה הוא אומר, כיצד יש להבין את הדברים? אמר רבה: הכי קאמר כך הוא אומר בלשון שאלה: לשיטה זו של הערכה וכי אשה מעוברת משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת ועולה מחירה לאחר שתלד יותר מקודם שתלד, שכן כאשר היא מעוברת יש סכנה שמא תמות בלידה ולכן מחירה יורד בגלל הסיכון, ואילו לאחר שילדה עולה מחירה! אלא, רק שמין מעריכים את הולדות כמה הן שווים ונותנין דמיהם לבעל.

8 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך כהסברו של רבה בדברי רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד! אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל.

9 רבא אמר: הכי קתני כך שנה במשנה, כך יש להבין את דברי רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה רק למי שיולדת עבורו משבחת וערכה כאשה מעוברת עולה רק עבור הבעל, ואין לעצמה בשבח שהשביח גופה מחמת ולדות כלום? אינו כן, אלא שמין את הולדות ונותנין את דמיהם לבעל בלבד או ליורשיו, ואולם את השבח שהשביח גופה מחמת הולדות חולקין הבעל והאשה.

10 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך כהסברו של רבא בדברי רבן שמעון בן גמליאל, אמר רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? אלא, שמין נזק בפני עצמו, וצער בפני עצמו, ושמין את הולדות ונותנין לבעל, ושבח ולדות חולקין.

11 לגוף הענין שואלים: קשיא קשה מדברי רבן שמעון בן גמליאל שבברייתא הקודמת לשיטת רבה, שאין ערכה עולה, על דברי רבן שמעון בן גמליאל שבברייתא זו!

12 ומשיבים: לא קשיא קשה, שכן כל ברייתא עוסקת במקרה אחר, ובאופן זה: כאן בברייתא שנאמר בה שערכה של אשה מעוברת עולה לאחר שתלד הוא במבכרת יולדת לידה ראשונה, שערכה יורד קודם הלידה, מחשש שמא תמות בלידתה. וכאן בברייתא השניה שהובאה, שערכה כמעוברת עולה, מדובר במי שאינה מבכרת.

13 שואלים: ולפי הברייתא השניה ורבנן דאמרי וחכמים שאומרים: שבח ולדות נמי גם כן לבעל, מאי טעמא מה טעם, מקור הדבר? ומשיבים, מייתור הכתובים, כדתנן כפי ששנינו בברייתא: נאמר "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" שמות כא, כב, ויש לשאול: ממשמע שנאמר "ויצאו ילדיה" איני יודע שהיא הרה? אם כן מה תלמוד לומר "ונגפו אשה הרה"? — לומר לך כי שבח הריון, כל תוספת בערכה שבאה מחמת ההריון, שייכת לבעל.

14 ושואלים: ורבן שמעון בן גמליאל, האי כתוב זה "הרה" מאי דריש ביה מה דורש הוא בו? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא דרוש הוא לו לכפי ששנינו בברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: לעולם המכה את האשה אינו חייב בתשלום זה של ולדות עד שיכנה כנגד בית ההריון, כלומר, על בטנה. אמר רב פפא: לא תימא אל תאמר עד שיכה אותה כנגד בית הריון ממש, כלומר, דווקא במישרין על בטנה, אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא מקום שתגיע בו מכה לולד, כלומר, בכל חלל הגוף, לאפוקי להוציא אם היכה את האשה ביד או ברגל וכתוצאה מכך הפילה — שהוא לא חייב בתשלום דמי הוולדות, כיון שאנו אומרים שלא מחמת המכה הפילה.

15 ד שנינו במשנה: אם היתה שפחה ונשתחררה או גיורת שהיתה נשואה לגר ומת בעלה — פטור המכה מתשלום דמי ולדות. אמר רבה: לא שנו הלכה זו אלא באופן שחבל בה בחיי בעלה הגר, ולפני ששילם מת הגר, שכיון שחבל בה בחיי הגר — זכה בהו בהן, במעות, אותו גר, וכיון שמת הגר ואין לו יורשים — זכה בהו בהם המזיק מן הגר, שנחשב המזיק שהכסף בידיו כאילו זכה ולקח מן ההפקר. אבל אם חבל בה לאחר מיתת בעלה הגר — זכיא לה איהי בגוייהו זוכה היא בהן במעות, ומיחייב לשלומי וחייב לשלם לה לדידה לעצמה.

16 אמר רב חסדא בתמיהה: מרי דיכי אדוניה של שמועה זו! כלומר, כיצד אפשר לומר דבר כזה? אטו וכי דמי הולדות צררי נינהו וזכיא בהו מעות צרורות הן שהיא זוכה בהם בירושה? אין הדבר כן, אלא אם איתיה ישנו לבעל, שהוא חי — זכה ליה רחמנא זיכתה לו התורה דמי ולדות, ואם ליתיה אינו לבעל — לא זיכתה התורה דמי הוולדות לאחר, ואפילו לא לאשתו.

17 וכן מיתיבי מקשים על רבה, ממה ששנינו: הכה את האשה ויצאו ילדיה — נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, אין הבעל קיים — נותן דמי ולדות ליורשיו, אין האשה קיימת — נותן את התשלומים המגיעים לה ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת — זכה המכה. משמע שאם אין הבעל קיים — אין לאישה דבר!

18 אמרי אומרים בתשובה: ומי עדיפא ממתניתין והאם עדיפה הברייתא ממשנתנו שלנו שאף בה שנינו שאין האשה מקבלת דמי ולדות דאוקימנא שהעמדנו, הסברנו אותה שמדובר בה שחבל בה בחיי הגר ומת הגר? הכא נמי כאן גם כן צריך לפרש שחבל בה בחיי הגר ומת הגר. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור ותפרש אפילו חבל בה לאחר מיתת הגר,

19 ותני ושנה בברייתא זו במקום "זכה" — "זכתה". כלומר, לא זכה המכה, אלא זכתה האשה.

20 ומציעים: לימא האם נאמר כי מחלוקת רבה ורב חסדא היא כתנאי כמחלוקת תנאים שנחלקו בשאלה זו, שכך שנינו: בת ישראל שנישאת לגר ונתעברה ממנו, וחבל בה אדם בחיי הגר ויצאו ממנה הוולדות — נותן דמי ולדות לגר, בעלה. חבל בה לאחר מיתת הגר, תני חדא שנוייה ברייתא אחת: חייב, ותני חדא ושנויה ברייתא אחת: פטור, מאי לאו תנאי נינהו האם לא במחלוקת תנאים שנויות הן ברייתות אלה? לפי שיטת רבה ודאי חייבים לומר כי תנאי מחלוקת תנאים היא. אלא לשיטת רב חסדא מי לימא תנאי האם יש לומר כי מחלוקת תנאים היא?

21 ומשיבים: לדעת רב חסדא אפשר לומר כי שתי הברייתות סבורות כמוהו, ומה שנחלקו הברייתות לא קשיא קשה לרב חסדא, שכן ניתן לפרש דבר זה לא בדמי ולדות, אלא בשבח ולדות — בשבח שהשביח גוף האשה מחמת היותה מעוברת, שנחלקו בו במשנתנו; הא זו ששנה פטור — כדברי רבנן חכמים, שלדעתם שבח ולדות לבעל, והא וזו ששנה חייב — כדברי רבן שמעון בן גמליאל שאשה זוכה בשבח שהשביח גופה מחמת הוולדות, וזה נותן המזיק לאשה גם אם חבל בה לאחר מיתת הבעל.

22 ושואלים: אי אם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, מאי אריא מדוע דווקא נאמר דין זה לאחר מיתה? אפילו מחיים של הבעל נמי אית גם כן יש לה פלגא מחצה כפי שנאמר בסוגיה הקודמת! ומשיבים: מחיים אית לה פלגא יש לה חצי, לאחר מיתה יש לה כוליה הכל.

23 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור, יכול אתה לפרש כי הא והא זו וזו, שתי הברייתות כדעת רבן שמעון בן גמליאל, אלא מדובר בעניינים שונים: כאן ששנינו חייב — מדובר בשבח ולדות ששייך בחלקו לאשה, ואם מת בעלה — זוכה היא בכולו. וכאן ששנינו פטור — מדובר בדמי ולדות ששייכים לבעל, ולאחר מיתת בעלה הגר פטור המזיק מן התשלום.

24 אמרי אומרים: ומדוע יש הבדל בין הדברים? — משבח ולדות, כלומר, חלקו של הבעל שהאשה זוכה בו לאחר מותו לישמע נלמד גם את הדין לגבי דמי ולדות, שתזכה האשה גם בהם אם נחבלה לאחר מיתת הבעל, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ומדעת רבן שמעון בן גמליאל לישמע לרבנן נלמד לדעת חכמים שהרי לגבי דמי ולדות בחיי הבעל אין ביניהם מחלוקת!

25 אמרי אומרים: לא, אין מקום להנחה הראשונה של קושיה זו, ומדוע — שבח ולדות דשייכא ששייכת ידה חזקתה בגוייהו בהם כבר מתחילה — זכיא בהו בכולהו זוכה בהם בכולם לאחר מות בעלה, משום שהיתה לה כבר מקצת זכיה בהם, ואילו דמי ולדות שלא שייכא שייכת ידה בגוייהו בהם מתחילה לא זכיא בהו זוכה בהם כלל, לפי שלענין זה אין לה יותר זכות מאשר לכל אדם אחר.

26 א בעי מיניה שאל אותו רב ייבא סבא הזקן את רב נחמן: המחזיק בשטרותיו של גר מהו דינו לאחר מיתת הגר? האם נאמר כי מאן מי שמחזיק בשטרא בשטר — אדעתיה דארעא על דעת הקרקע המשועבדת בשטר אלה הוא שמחזיק, ובארעא הא ובקרקע עצמה הרי לא אחזיק החזיק ואותה בוודאי לא קנה, ושטרא נמי ואם כן שטר עצמו גם כן לא קנה אפילו את הנייר, משום דלאו דעתיה אשטרא שאין דעתו על השטר לקנותו אלא על הדבר הכתוב בו, וכיוון שמת הגר, בטל שעבודו ואינו יכול לגבות. או דלמא דעתיה נמי אשטרא שמא דעתו גם כן על השטר, ונייר השטר שייך לו?

27 אמר ליה לו: עני מורי ענה אדוני, וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, וכי דעתו על השטר שיוכל להשתמש בו כנייר, לכסות בו פי צלוחית? אמר ליה לו: לצור ולצור, שדעתו של האדם גם על שימוש פעוט זה.

28 ועוד בענייני גר שמת, אמר רבה: היה משכונו של ישראל ביד גר, ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו במשכון, שהרי אין יורשים לגר — מוציאין אותו, את המשכון מידו ומחזירים אותו לבעליו, מאי טעמא מה טעם הדבר — כיון דמית ליה שמת לו הגר — פקע ליה שעבודיה לו שיעבודו על המשכון, וממילא חוזר המשכון לבעליו הראשונים, ואין רשות לאחר לקחתו.

29 ודין נוסף: אם היה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו — זה, המלווה קנה במשכון חלק כנגד מעותיו שהלווה לגר, וזה האחר שהחזיק במשכון קנה את השאר.

30 ושואלים: ואמאי ומדוע לא נאמר שיזכה המלווה בכל המשכון? תקני ליה תקנה לו חצירו, כי מכיוון שהמשכון היה מונח ברשותו הרי רשותו קונה לו, דהאמר שהרי אמר ר' יוסי בר חנינא: חצירו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו!

31 אמרי: אומרים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים באופן דליתיה שהמלווה איננו ליד החצר, ומסבירים: כל היכא דאיתא לדידיה מקום שהוא עצמו ישנו, דאי בעי מקני שאילו היה רוצה לקנות, אם היה נוטל לידיו את המשכון, מצי קני יכול היה לקנות בעצמו — קניא ליה נמי קונה לו גם כן חצירו, ואולם כל היכא דליתיה לדידיה מקום שהוא עצמו איננו דאי בעי שאם רוצה הוא עצמו למיקני לקנות את המשכון לא מצי קני אינו יכול לקנות — חצירו נמי לא קניא גם כן אינה קונה.

32 ומסכמים, והלכתא והלכה היא: במקרה דליתיה שהמלווה אינו בחצירו שלא קנה את שאר המשכון.

33 ב משנה החופר בור באופן שחללו ברשות היחיד ופתחו באופן שהכניסה לבור היא ברשות הרבים, או שחפר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, או שחפר ברשות היחיד שלו ופתחו לרשות היחיד של אחר — הרי זה חייב בכל אלה בנזקי הבור.

34 ג גמרא באותו ענין ששנינו במשנה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: החופר בור שחללו ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים, ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד — חייב, וזהו בור האמור בתורה, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: מי שהפקיר רשותו שהבור נמצא בה ולא הפקיר בורו — זהו בור האמור בתורה.

35 ובהסבר מחלוקתם אמר רבה: בבור שחפר אדם ברשות הרבים או פתח את בורו לשם — כולי עלמא הכל, ר' ישמעאל ור' עקיבא, לא פליגי חלוקים דמיחייב שהוא מתחייב בנזיקין, מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר קרא הכתוב: "וכי יפתח איש בור", והוסיף וכתב: "או כי יכרה איש בור" שמות כא, לג, ויש לשאול: אם על פתיחה, כלומר, הסרת הכיסוי של בור החפור מכבר — חייב, על כרייה של בור חדש לא כל שכן שחייב?! ואם כן, מה בא הכתוב ללמדנו? אלא כך יש להבין שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו האחריות לבור, שאף אם אין הוא הבעלים של המקום — יש לו אחריות משום שעשה דבר המזיק. לא נחלקו אלא